זרקור | דפנה גרבינסקי מעצבת פנים

ריקוד, עיצוב ומה שביניהם

"קוראים לי דפנה (במלעיל), ואסתטיקה על כל צורותיה עושה לי שקט בגוף. זה משהו שמגיל מאוד צעיר מפעיל אותי, כמו קול פנימי שאומר לי איך להזיז, במה לצבוע, מה לאכול, לאן ללכת ואפילו את מי לאהוב. תמיד יהיה מענה כלשהו מבחינה אסתטית שיגרום לי להימשך. הרבה שנים ידעתי רק מה 'לא', בשנים האחרונות, כשהחלטתי להיות מעצבת פנים, התחלתי לגבש לעצמי מה 'כן'.

אני תל אביבית מלידה, כל חיי הייתי רקדנית ותמיד אהיה. גם אם הרגל כבר לא עולה כל כך גבוה, יש משהו באיזון הזה בין גוף למרחב שתמיד ריתק אותי. גדלתי בבית עם הרבה מעברים נוחים לרקוד בהם: ללכת על הרצפה כמו בן אדם היה ממני והלאה. תמיד נתליתי מכורסה, רקדתי סביב שולחן, קפצתי מספות וראיתי את ההשתקפות שלי מבעד לוויטרינה גדולה. ההורים מאוד חשפו אותנו לתרבות, על כל גווניה. אימא שלי יצירתית ומצליחה לעשות יש מאין, וממנה למדתי הכול – למרות שהטעם שלנו ממוקם בשני קצוות. אחותי הגדולה כוריאוגרפית ואחי מעצב פנים, לא בכדי יצאנו שלושתנו 'כאלה', רק שאני מאגדת את שניהם, גם רקדנית וגם מעצבת. בכלל, כשאני חושבת על זה, אני בן אדם של גם וגם".

תחביב שהפך למקצוע

"את הסבת המקצוע עשיתי בגיל 28 כשחזרתי לארץ, אחרי כמה שנים בחו"ל. כשהבנתי שהגוף לא יכול לתת לי יותר את מה שדרשתי ממנו, זה היה מתבקש שאפנה לאהבתי השנייה ואתן לה מקום בחיי היומיום שלי: עיצוב, חומרים, בנייה, מחקר…
עוד בזמן הלימודים לא פחדתי, ולקחתי על עצמי שיפוץ קומפלט של דירה ברמת אביב. סמכתי על עצמי ש'אדע', מבפנים, וכך היה. נכון שהיום הייתי עושה זאת אחרת, אבל זה נכון לכל פרויקט. זה הטבע, ואני מתחילה להשלים עם הרעיון הזה. עיצוב זה לא דבר רדיקלי, אין אמת אחת. זה זז ומשתנה ומתפתח ומתבגר יחד איתי. כיום אני מעצבת פנים עצמאית, מתעסקת בעיקר בדירות ובתים, ולאחרונה יצא לי לעצב גם חנויות וחללים ציבוריים. החלום הוא לעצב בתי מלון".

"פשטות זה כוח"

"תחום העיצוב בחר בי. זה לא תחום מאוד מתגמל: כמות העבודה שמושקעת, בשילוב הדרישות של הלקוח הישראלי הטיפוסי הן לא תמיד דבר קל. יש המון פסיכולוגיה בתחום, אני עוד לומדת אותה… מה גם שהשוק רווי באנשי מקצוע, מה שדורש ממני לדייק את עצמי ואת הסגנון שלי עוד ועוד.
ההשראה שלי יכולה לבוא מכל דבר. מינימליזם מקסים אותי. אני מאוד לא קישוטית ולא צבעונית. אני בעד אמת וכנות של חומר, סולדת מדברים מעובדים יתר על המידה. פשטות זה כוח מבחינתי, אי אפשר להישאר אדיש לזה".

 

מכניסה את החוץ פנימה – הבית שלי

"סיימתי לשפץ את הבית שלי בדיוק לפני שנה. רכשתי דירה בתל אביב ולקח לי שלוש שנים לתכנן אותה. נדרשתי לטפל בחלל לא גדול במיוחד שצריך לתת מענה גם לעתיד. לקח לי זמן לפשט את הדברים, להתנקות מסגנונות ומהשפעות חיצוניות ולמצוא את הטעם האישי שלי, שאני מאמינה בו ועומדת מאחוריו. הבית שלי מינימליסטי, בהיר, מזמין, אפשר לראות בו את החלונות הבלגיים שתמיד הקיפו אותי בסטודיו כשרקדתי, קצת מפריז אהובתי ועוד דברים שליקטתי בדרך מכל העולם. הוא בעיקר מאוד לא מתחַכם. מה שרואים זה מה שיש, וזה עושה שקט. לכל דבר יש פונקציה בשיא תפארתה: אי של שלושה מטרים וחצי באמצע הבית, מטבח שמאוד כיף לבשל ולארח בו, פינת אוכל עגולה שהתנועה זורמת סביבה ושכולם בה יכולים לראות את כולם, ספת רביצה כיפית שקשה לקום ממנה, ספרייה ובה כל האוספים שלי, הספרים והקטלוגים…
קשה לי לבחור פינה אחת שאהובה עליי במיוחד, באמת שעל הכול שקדתי וחקרתי ושהכול נבחר בקפידה. אבל אם הייתי צריכה לבחור, זה היה דווקא משהו שלא אני אחראית לו: הג'ונגל שיש בעורף הבית. שברתי את שני הקירות ועשיתי כבוד לעצים שיש בחוץ בעזרת שתי ויטרינות ענק מברזל שחור, שמכניסות את החוץ פנימה וממסגרות אותו".

העיצובים שלי

סלון

"אף פעם לא עיצבתי חלל שיענה לסגנון מסוים. יוצא שבאופן טבעי יש המון נקודות משיקות ביני לבין הסגנון הנורדי. מונוכרומטיות, מינימליזם, חומר חשוף, שימוש בעץ – כל אלה נקודות שבהן נוצר מפגש ביני לבין הסגנון הנורדי. הסלון הכי נורדי שלי הוא דווקא פינת הרביצה שבניתי במרפסת הבית שלי: לקחתי קרש של מיטת פוטון ו'פוצצתי' אותו בכריות בכל מיני הדפסים, בגוונים של שחור, אפור וקרם. ממול מיקמתי כיסא קולנוע ישן מעץ, וביניהם שרפרף שמצאתי על עץ בדירה הקודמת שלי".

מטבח

"המטבח שלי הוא יחיד ומיוחד. אי שחור באורך שלושה וחצי מטרים עשוי פח עם אפס ריתוכים. הכול בכיפוף. את הפרופיל שלו עיצבתי ויצרתי בעצמי כי לא מצאתי פרופיל מתאים. לקח לי זמן עד שמצאתי מסגר שיצא איתי להרפתקה הזו, וזה בהחלט השתלם. המטבח שלי הוא חד פעמי, יוצא דופן, מרשים ותמיד מעורר שיחה עם כל באי הבית. מול האי מיקמתי שני לוקרים מפח בגוון שמנת, לאזן את האי הכהה, אבל להשלים אותו עם אותו החומר".

חדר שינה

"הדירה שנתבקשנו לתכנן צרה מאד וארוכה מאד, סהכ 77 מ״ר. לקחנו החלטה שכמעט ולא בונים קירות כדי לנצל מקסימום חלל. המאסטר הראשי, מוקם בלב הבית, קיר זכוכית חלבית, פרטי נגרות קאסטם מייד, כשגב הארונות חופה באריחים, שם המקלחון. חדר השינה בארבעה גוונים שונים של אפור, מה שמכניס עניין מאד עדין לחדר אבל לא משתלט, בכל זאת חלל קטן. החדר רחצה מינימליסטי ביותר, הכל בעיצוב אישי, זהו פרוייקט שזכה להצלחה מרובה ברחבי העולם."

 

חדר שירותים

"לפני שלוש שנים סיימתי לעצב דירה עם יעל פרי, שזכתה לפרסום חובק עולם. הדירה הייתה צרה וארוכה, ורצינו להכניס בה הרבה פונקציות. בקושי בנינו קירות, ופרטי נגרות שימשו כמחיצות בין החללים השונים בבית. שירותי האורחים, בין המטבח למאסטר ההורים, נצבעו באותו הגוון רק שבקיר אחד נקבעו פרטי נגרות וקיר אחר היה עשוי גבס, מה שיצר אפקט מאוד מעניין מבחינת הטיפול בחומר".

הטיפ העיצובי שלי

"להיפטר משטויות. לתת מקום ונוכחות לדברים החשובים לכם באמת, כי עומס מייצר המון רעש. מינימליזם זה לא רק סגנון, אלא דרך חיים".

 

אפשר להיפגש גם ב:

פייסבוק

אינסטוש

אתר